החלטה בתיק רע"פ 10526/04

            נגד המבקש, אלטללקה סלימאן, הוגש בשנת 2000 כתב אישום לבית המשפט השלום בבאר שבע ובו נטען, כי הוא רכש ממגרש מכוניות בפתח תקווה רכב משומש מסוג "מיצובישי מגנום" משנת יצור 1999 (להלן: "הרכב הנרכש"). עובר לרכישתו על ידי המבקש, עבר רכב זה תאונה, ובעקבות כך הוכרז כ"אבדן להלכה". כן נטען, כי בין התאריכים 16.9.99 - 17.9.99, נגנב מרחוב הדקלים בירוחם רכב מאותו סוג, ורכב זה הגיע לידיו של המבקש בידיעה כי הוא הושג בגניבה. על פי גרסת המשיבה, זייף המבקש וטשטש את סימני הזיהוי של רכב זה בכך שהלביש את המבנה השייך לרכב הגנוב על השלדה השייכת לרכב שרכש כדין, בכוונה להקשות על זיהוי הרכב הגנוב.

            המבקש כפר בעובדות כתב האישום, ובפיו היתה גרסה שלא זכתה לאמונו של בית המשפט, ובלשון המקור: "גרסה בדויה זו הומצאה על מנת לחפות על מעשי העבירה שעשה הנאשם [המבקש] בקשר למכונית זו. אמנם הגרסה נמסרה על ידי הנאשם מיד כשנחקר, אולם אין בכך כדי לייחס לה אמינות כלשהי, ולדעתי היא הוכנה מבעוד מועד למקרה שתתעוררנה שאלות בנושא" (עמוד 71 לפרוטוקול הדיון מיום 10.7.03). לפיכך, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות של זיוף סימני רכב, עבירה לפי סעיף 413ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך נקבע, כי לאור הרשעתו בעבירה של זיוף סימני רכב, לא נותר אלא להרשיעו גם בעבירות של קבלת רכב או חלקי רכב גנובים והחזקת רכוש החשוד כגנוב, לפי סעיפים 413 ו-413ז' לחוק העונשין.

            בעקבות הרשעתו, גזר בית המשפט למבקש שמונה חודשי מאסר, שישה חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך של 5,000 ש"ח. בגזר דינו ציין בית המשפט כי "העבירות אותן עבר הנאשם הינן חמורות, הפכו בשנים האחרונות לנפוצות ... על מנת להלחם בתופעה זו של עבירות יש להטיל עונש ארוך ומרתיע, שבאמצעותו יש להעביר מסר ברור, לכל אדם המבקש להתעשר על סמך מצגי שווא, כי ימצא את עצמו, לאחר שייתפס, מרצה עונש של מאסר לתקופה ארוכה, גם אם עברו נקי" (עמוד 83 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.03).

            כנגד פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, וזה החליט לזכותו מעבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין. ערעורו של המבקש ביחס לחלקיה האחרים של הכרעת הדין נדחה, הואיל ונמצא כי נגד המבקש ניצבת שורה של ראיות נסיבתיות שאינן מתיישבות עם גרסת חפותו. באשר לערעור על גזר הדין - הוא  התקבל בחלקו, ועונש המאסר הועמד על 6 חודשים.

            עתה עותר המבקש לקבלת רשות ערעור. לטענתו, אין זה סביר כי השיקול לפיו העבירות בהן הורשע הן בבחינת "מכת מדינה" יהיה שיקול בלעדי לעניין העונש. כן נטען, כי בעונש שהושת עליו לא ניתן ביטוי לנסיבותיו האישיות, לעברו הנקי, ולחלוף הזמן מאז הועמד לדין אשר במהלכו הוא אימץ אורח חיים נורמטיבי.

            לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הלכה היא כי ערעור בגלגול נוסף נועד ללבן שאלות משפטיות בעלות השלכה כללית, החורגות מעניינם של הצדדים המתדיינים, ועניינו של המבקש אינו נמנה על אלה. יתר על כן, מטרת הבקשה היא אחת - להשיג כנגד העונש, וכידוע, ההלכה הנוהגת היא שרשות ערעור בעילה זו ניתנת במקרים חריגים בלבד, דא עקא, בעניינו של המבקש אין ייחוד כלשהו. מעבר לנדרש אוסיף, כי לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש גם לגופו של עניין. עיון בפסקי הדין של הערכאות קמא, מעלה כי הן שקלו היטב, לצד שיקולי ההרתעה בהם היה ראוי להתחשב נוכח אופייה של העבירה בה חטא המבקש, גם שיקולים הקשורים לנסיבותיו האישיות, ובכך ניתן ביטוי לאיזון שבית המשפט מצווה לקיימו בגזירת עונשו של נאשם.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית, ועימה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין.

          ניתנה, ביום ט' בכסלו תשס"ה (22.11.2004).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: